דרך חדשה

הכל התחיל בזה שיום אחד חברה המליצה לי על ספר שהיא קוראת. "זה על איזה מסלול בספרד שנראה לי שאת תאהבי, זה הסגנון שלך. וגם הספר טוב". אמרתי שאבדוק את העניין. קראתי על הספר ועל הטרק, ושמרתי את זה לאחר כך. היינו בצבא ובזמן קורונה, והדבר האחרון שרציתי להכניס לי לראש, זה את הרעיון שאוכל לעשות טיול אחרי צבא בזמן הקרוב. וכך היה, הרעיון נשכח באיזו פינה מרוחקת בזיכרון והמשכתי בחיי, התחלתי לעבוד. לאט לאט, עם העבודה השוחקת, והרצון העז לטייל ולראות ולחוות, התחלתי להסתכל על טיולים מעניינים וזולים בעולם. פתאום קפץ לי שם של מסלול. הקמינו דה סנטיאגו. זה היה לי מוכר, זה המסלול שהמליצו לי עליו. אז התחלתי לקרוא קצת, ואז הרבה, ולראות סרטונים, ולקרוא כתבות, ולתכנן את המסלול, ולעבוד בשתי עבודות בקיץ ופתאום זו הייתה המטרה שלי. אני עוד השנה אסע לצרפת ואלך 800 ק"מ. אחרי כמה חודשים עמוסים עליתי על מטוס לפריז יחד עם אבא שלי למסע שישנה את חיינו, או לפחות יהיה רגע משמעותי.

קצת מידע נוסף על הדרך. הקמינו דה סנטיאגו הוא למעשה שם כולל למערכת שבילים לכל אורך אירופה שנקודת הסיום של כולם היא העיר סנטיאגו דה קומפוסטלה במחוז גליציה בצפון ספרד. השבילים מובילים לקברו של יעקב בן זבדי, השליח הנוצרי. דרך סנטיאגו קיימת מעל לאלף שנה, והיא הייתה אחד משלושת נתיבי העלייה לרגל החשובים ביותר בנצרות בימי הביניים, יחד עם נתיבי העלייה לרגל לעיר רומא ולירושלים.

בילינו יומיים בפריז ולאחר מכן נסענו ב3 רכבות לסיינט ז'אן פיה דה פורט בגבול של צרפת עם ספרד בהרי הפירנאים. עיירה קטנה ושקטה שעוברים בה אלפי ועשרות אלפי צליינים מדי שנה. בלילה לפני היציאה לדרך עוד התקשיתי להאמין שזה מה שאני עומדת לעשות. מסע ארוך ולא ידוע. בדרך כלל לא הסגנון שלי. בבוקר היציאה למסע העמסנו את המוצ'ילות עלינו והתחלנו ללכת בבוקר הקפוא במעלה הפירנאים הצרפתיים. הירוק שסבב אותנו החל להיעלם ולהיקבר תחת שלג טרי. הקור הלא רגיל הזה ליווה אותנו בימים הראשונים. לפתע מתחיל המסע שדימיינתי. אתגר לאחר אתגר לאחר אתגר. טיפוס וריאות כבדות, כל נשימה מכאיבה מרוב מאמץ. במשך שעות אנחנו הולכים לבד עד שאנחנו פוגשים זוג אוסטרלי שיהפוך מהר מאוד לחברים להמשך המסע. לאחר כמה שעות של טיפוס הגענו לאכסנייה. שם פגשנו את שאר הקבוצה שתלווה אותנו לאורך המסע.

אני לא אפרט על כל יום בנפרד אך כן אגיד ששגרת היום יום שלנו נראתה דומה מאוד כל יום. קמים בבוקר עד 7 בבוקר, אם הצלחנו לישון בלילה. מתארגנים עם עוד כמה צליינים, עומדים בתור לשירותים עם עוד עשרות צליינים, אוכלים ארוחת בוקר שבדרך כלל כללה פרוסות לחם קלויות, מיץ תפוזים, חמאה, ריבה, קפה וברגע שגילינו את מאכל הפלא, טורטייה ספרדית, היא מהר מאוד הפכה להיות ארוחת הבוקר הקבועה שלי. המשך היום כלל, לפחות בתחילת המסע את תחילת ההליכה יחד עם המוצ'ילות שלנו, אך לאחר כמה ימים וההבנה שאני נפצעת, שלחנו את התיקים קדימה לעיירה הבאה.

הדרך מורכבת משלושה חלקים כלליים.

החלק הראשון, מסיינט ז'אן עד בורגוס, דרך הררית שכל יום בה כולל טיפוס או ירידה בדרך תלולה לעיתים. אנו הלכנו בה בחילופי עונות והימים הראשונים שלנו כללו הליכה בשלג ורוחות חזקות. חלק מאתגר בפני עצמו אך החששות מהמשך המסע גם מעיקים על התחושה. על אף שמצאתי אתגר רב בדרך זו, היו כאן דברים שהדהימו אותי. בחיי לא ראיתי כל כך שלג. כמו ממלכה קסומה מספר פנטזיה. יערות לבנים ומנצנצים. פרחים מכוסים בכפור. בחיי לא ראיתי שקיעה יפה כל כך.

"אתגרים הם דבר מעניין.

בנסיבות אחרות הן דבר שלילי ובנסיבות כמו שלנו הן דבר חיובי.

ואל תבינו אותי לא נכון.

אני לא צוחקת ומחייכת ומזמרת כאשר אני עומדת בפני אתגר חיובי.

אני רוצה לבכות ולהתקפל ולחזור הביתה.

אך כאן אתגרים מחשלים.

מלמדים.

מכריחים אותנו לגדול כבני אדם.

והיות היה אתגר גדול.

ואפילו מרתיע.

אבל בסיומו הבנתי שגם לזה אני מסוגלת.

אז למה עוד?

נגלה מחר."

"

6 באפריל 2022

קמינו דה סנטיאגו- יום 8.

קמנו בבוקר, התארגנו ואכלנו ארוחת בוקר מושקעת שהכינה בעלת המקום. התוכניות שלנו אמרו לצאת מוקדם אך כל כך נהנו בחברת החבורה שלנו, אז יצא שכולנו יצאנו לקראת 9. התחלנו בהליכה. היום היה יחסית יותר קל מכל שאר הימים. לא היו עליות גדולות מדי או ירידות תלולות מדי. מלבד המרחק הגדול שלבסוף התברר כגזירת גורלנו היום, היה מצוין. יצאנו כנראה סופית מהאזור המושלג וסוף סוף מתחילים להרגיש את האביב. את מרבית היום בילינו בחברת ג'רום, ג'ן ומארק והלכנו ביערות מדהימים ולצד נהרות מרשימים. בשלב מסוים אף הצלחנו סוף סוף לעקוף אותם. לאחר הליכה של כ11 ק"מ ישבנו על מדרכה בעיירה קטנה ואכלנו שאריות מארוחת הבוקר על מנת לקבל כוחות להמשך ההליכה. את שאר היום המשכנו בהליכה בפארקים שהתחילו להתחבר לערים ולאט לאט התחלנו להתקרב לפמפלונה. אם את שעות הבוקר ותחילת ההליכה הצלחנו לעשות בקצב מרשים, אז כעת הקילומטרים הרבים שהלכנו, תנאי הדרך בימים האחרונים, שינויי מזג האוויר והמשקל על גבנו החלו להשפיע והכאבים החלו לחלחל. כאשר סוף סוף הגענו לאכסנייה שלנו בפמפלונה, כל מה שרצינו היה להוריד נעליים ותיקים, התענוגות הקטנים בחיים. על אף תוכניותנו לראות את העיר היום בערב, החלטנו להישאר ולנוח טוב מכיוון ששנינו לא מסוגלים ללכת ומרגישים כאבים. בשעות הערב הרעב חלחל מחוסר ארוחת הצהריים והזמנו להוסטל ארוחה ספרדית של פאייה, קלמרי מטוגן ופטטה בראווה, מאכל מטוגן מקומי. כעת אנו נחים ומחר נישאר עוד יום בפמפלונה על מנת לתת מנוחה לגוף ולראות קצת את העיר."

החלק השני, מבורגוס עד לאון, נקרא גם ה'מסטה'. דרך שטוחה ברובה. הקושי והאתגר בה כבר לא פיזי, לפחות לא החלק העיקרי. מרגע שנכנסנו לחלק זה שמנו לב שנושאי השיחות שלנו הפכו להיות נושאים ברומו של עולם. מה אתי? מה הזכויות שלי כיצור אנושי? איך עלינו להתייחס לפושעים? האתגר המרכזי במקטע זה הוא החלק הנפשי והרוחני. כאשר הדרך פחות מעייפת, פחות מאתגרת, לעיתים פחות מעניינת, לנפש יש זמן להתעסק בדברים שלפני זה לא היה לה. או יותר נכון אין מה שיסיח את הדעת. זה הרבה פעמים המקטע שבו אנשים נשברים כי חשבון הנפש שהם עוברים גדול מדי. אומנם לא יצאתי לטיול הזה משום סיבה דתית, הרי אני לא נוצריה, אך גם אני התחלתי לחשוב דברים על עצמי כאדם, על האמונות שלי, החלומות שלי. בצורה מסוימת זה החלק המאתגר ביותר בטיול.

"שינוי זה דבר מעניין.

אפילו דבר אחד קטן קורה ואנו כבר לא אותו דבר.

כל צעד משנה את עולמנו.

ולעיתים, איננו מבינים זאת או רואים זאת.

בגלל זה אנחנו מנסים לעשות צעדים גדולים.

לעיתים גדולים מדי.

אבל, כאשר אנו עושים צעד קטן, ואז עוד אחד, ועוד אחד, כשאנו עוצרים לרגע ומביטים אחורה,

אנו רואים את המרחק הגדול שעברנו."

20 באפריל 2022

קמינו דה סנטיאגו-יום 22.

עננים קידמו את פנינו הבוקר. כבר התכוננו ליום קר ומראש לבשנו את השכבות החמות. היום הייתה לנו רק עצירה אחת ועד אלייה הלכנו כ10 ק"מ. הגענט לעיירה הונטאנאס או בתרגום חופשי לעברית, בארות. שתינו שוקו חם על מנת להתחמם וחזרנו לדרך. המשכנו בשיחות מעניינות, רבנו, התווכחנו, התעלמנו אחת מהשני והמשכנו בדרכינו. הרוח ליוותה אותנו לכל אורך היום והיה מרהיב לראות את הטבע מושפע ממנה. הדשא מתנועע, ציפורים שעומדות באוויר תוך כדי שהן מתנגדות לרוח. במהלך היום מבנים והריסות עתיקות נראו לכל אורך הדרך ולאחר התעניינות בהיסטוריה שלהם הבנו את ההיסטוריה העשירה באזור.לאחר כ20 ק"מ של הליכה הגענו לעיירה קסטרוחריץ ולאכסנייה המצוינת שלנו. ההוספטילרוס (מארחים) שלנו הראו לנו את האכסניה, הסבירו וענו על שאלות. בונוס- אין מיטות קומותיהם ויש שקעים ליד המיטה. עוד בונוס- ארוחת ערב עם אופציה צמחונית. מינוס - ואני חוזרת על הנקודה הזאת שוב. אירופה לא בנויה לאנשים גבוהים. אנו ישנים בעליית הגג ואם לא נזהר הראש שלנו יתקע בקורות העץ. כל כך קר והעיירה בעליות ואנו מחליטים לא להסתובב יותר מדי. אנו נחים קצת, קונים ארוחת בוקר למחר והולכים לארוחת הערב. ניסינו להימנע מכך באירופה אך הוגש לנו חומוס. ובבית הראשון כמעט היו לי דמעות בעיניים. זה הזכיר את הבית. ליד הוגש לנו סלט אמיתי עם ירקות אמיתיים וטעם אמיתי. לאחר המנה הראשונה הוגשו לנו פידואה- גרסה של פאייה שבמקום אורז יש אטריות שמגיעה במקור מברצלונה, לאוכלי הבשר הוגש עוף ואני קיבלתי פטריות מוקפצות עם הרבה שום, זה היה מושלם. כמובן אי אפשר לוותר על קנקן היין ליד ולקינוח מוס שוקולד. קצת שיחות עם שאר הפרגרינוס בשולחן ואנו פורשים להתארגן לשינה. מחר נלך לבודייה דל קמינו, כ20 ק"מ, ונעזוב את מחוז בורגוס ונעבור לפלנסיה, עוד מחוז בחבל קסטיליה ולאון."

החלק השלישי, מלאון עד סנטיאגו דה קומפוסטלה. במקטע זה האתגר כפול. החשבון האישי והנפשי לא הסתיים. ממשיכות לחשוב על מחשבות אלו גם פה אך הדרך מתחילה להיות מאתגרת עוד פעם, לעיתים יותר מבהתחלה. מזג האוויר שמתחמם עכשיו לא מסייע לסיטואציה. הגעגועים הביתה מתחזקים. פתאום הכל מכה בבת אחת. וצריך להמשיך ללכת אם רוצים להתקדם. ולאט לאט הדרך נהיית עמוסה יותר, מתוירת יותר. אם בהתחלה הלכתי לבד על השביל או פגשתי רק אדם שניים במהלך היום, כעת התחושה דומה לעמידה בתור, ההליכה מופרעת יותר ויותר והשאלה "למה עשיתי את כל זה? את כל הדרך הזו?" מתחילה לצוץ יותר ויותר בראשי.

"אני עולה למעלה.

צעד ועוד צעד ועוד צעד.

ורעש המכוניות מתגמד בעוד שרעש הטבע מתעצם.

הלב שלי פועם, פועם חזק.

לפעמים מרגיש שהרגליים קורסות בכל רגע.

והשמש חורכת את עורי.

אם לא הייתי יודעת שאני עושה את זה מבחירה,

הייתי חושבת שזה עינוי.

אבל כל צעד מקרב אותי לפסגה.

וכל צעד מגלה עולם חדש ומופלא.

כל העולם לרגליי והשמיים מעליי.

באותו רגע אני מרגישה הכי מחוברת לעולם."

"

10 במאי 2022

קמינו דה סנטיאגו-יום 41

יצאנו מסאריה והתחלנו את המקטע האחרון שלנו. יותר ויותר אנשים על השביל ומתחילים לראות את הסוף. אנחנו מתחילים לעלות ולמעשה כל הימים האחרונים שלנו יהיו מורכבים מעליות וירידות. על אף הרעש, הצפיפות ואפילו כייסים (נחכה להמשך) גם בין לבין אנחנו מצליחים להגניב מעט רגעי שקט ומצליחים לשוחח עם אנשים סביבנו. רק למען ההבנה של הצפיפות, בתי ספר מוציאים טיולים שנתיים על הקמינו וגם בעת כתיבת מילים אלו אני שומעת מתבגרים צורחים בקולי קולות מבעד לחלון שלנו. ככל שהזמן עובר, כך הטמפרטורות עולות, הלחות עולה ומזג האוויר נהיה פחות ופחות נסבל. למרות זאת הנוף עדיין מדהים. לקראת אמצע הדרך אנחנו חוצים את סימון 100 הק"מ האחרונים של הקמינו. כולם מצטלמים ואנחנו אפילו קצת מתרגשים . כשסיפרנו לאנשים היום ששאלו אותנו מאיפה התחלנו שבחודש האחרון הלכנו מעל 650 ק"מ הם הסתכלו עלינו בפליאה שגם אני חשבתי שארגיש לפני שיצאנו לקמינו. לאחר 22 ק"מ אנחנו מגיעים לפורטומרין, עיירה גדולה השוכנת על נהר ענק. אנחנו מגיעים לאכסנייה ומרוב חום פשוט נמרחים בחדר. אבא יוצא להסתובב ואני נפגשת איתו לארוחת ערב. הסתפקנו בסלט, אבל הוא היה ממש טעים. על מנת להפוך את ההליכה הסופית ליותר נסבלת, לפני השינה פנינו למוצא האחרון שלנו בכל הנוגע לשלפוחיות שלי ברגליים לאחר שניסינו הכל, ושעות הערב הפכו לשידור חוזר של האנטומיה של גריי, נעדכן אם עזר. מחר נלך לאיירשה, כ17 ק"מ."

כפי שניתן להבין הדרך מעניינת, מגוונת ומאתגרת. הנופים. וואו. הנופים. ההתגלות שהדבר שמולי לא דומה לשום דבר שראיתי קודם. המחשבה שגם עכשיו אני יכולה לגלות דברים חדשים בפעם הראשונה. שבכל פינה יש פלא ויופי. ירוק אין סופי. היסטוריה שנמשכת למרחקים. מבנים שמספרים סיפורים שלמים. אנשים שמדגימים עד כמה העולם שלנו שונה ומגוון, ועם זאת, עד כמה כולנו דומים בדברים מסויימים. החוויה הייתה מלמדת, מעשירה, מצניעה ומחזקת. לחלוטין יצאתי משם אדם אחר. למדתי על עצמי דברים. האם בזה הסתיים המסע שלי? חד משמעית לא. אני חושבת שלעד אלמד מהמסע הזה דברים, אגדל, אשתנה. זה הטבע האנושי.

נכתב ע״י דפנה שטיין