חשוב לי לשתף על הטיול סולו הראשון שלי, החוויה ששינתה את חיי - הקאמינו דה סנטיאגו (חפירה, ובסופה טיפים פרקטיים). Camino de Santiago פרטים יבשים - מדובר בטרק ארוך, למעשה בכ-7 מסלולים שונים שמתחילים בנקודות שונות ומגיעים לעיר סנטיאגו בצפון-מערב ספרד. במקור זה טיול נוצרי של עלייה לרגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה, אבל היום זה כבר כמעט ולא. כיום הרבה אנשים הולכים כשהם נמצאים באיזשהו צומת בחיים, ומחפשים את התשובות בתוך עצמם. המסלול הראשי שבהם נקרא ה Camino Frances, שמתחיל מגבול צרפת-ספרד בפירנאים. אפשר לעשות חלק או את כולו, אבל כולו זה מעל 800 קמ (יותר מחודש הליכה), ואני אדבר עליו. הייתי שנתיים וחצי אחרי משבר עמוק בחיי, הרגשתי שכבר שיקמתי את עצמי מההריסות וחזרתי למסלול החיים, אבל רציתי משהו שיגרום לי להכיר טוב יותר את האני החדשה הזו שנוצרה. זה היה כמה חודשים לפני החגים, בקיץ שלפני כמעט שנתיים, אני הייתי כמעט בת 33. מעולם לא טסתי לבד ממש, אולי מהעבודה, אבל לא רציתי להסתמך על חברה שתבוא איתי, והחלטתי לטוס לבד, לכל החודש של החגים (למזלי הצלחתי לגרום למנהל שלי להסכים). לא ידעתי לאן אבל. סיפרתי על העניין לבחור שיצאתי איתו באותו זמן, ומיד הוא אמר לי ״את חייבת לעשות את הקאמינו״. לא שמעתי על זה לפני זה, והוא אמר לי שלא צריך כלום, רק נעליים טובות ומוצ׳ילה, וביי דרך צלחה. חששתי מהאתגר הפיזי, כי אני בחיים לא עשיתי טרק, לא עשיתי טיול אחרי צבא, מה עכשיו טרק של חודש?? מה אני יודעת על טיולים כאלה? הוא אמר לי ״מה הבעיה, תתחילי מפמפלונה, זה היום הרביעי לטרק וזה אחרי הפירנאים, אז זו התחלה טובה״. אין לי מושג מה עבר עליי, אבל פשוט הזמנתי כרטיס טיסה לברצלונה, וכרטיס רכבת למחרת בבוקר צפונה לפמפלונה. ניחמתי את עצמי שאוכל לתרגל את הספרדית שלי שהזנחתי הרבה שנים. בשבוע שלפני הייתי בהיסטריה. מה עשיתי לעצמי?
חברות עזרו לי לארוז את התיק, כי לא ידעתי מה לוקחים לטרק, ואמרו לי ״מקסימום תחזרי, הכל טוב״. בדיעבד גילו לי שהן הימרו שאני לא אסיים את המסלול, החצופות. טו מייק א לונג סטורי שורט, נסעתי, ורק אמרתי לעצמי שאני אמיצה וחזקה ויהיה טוב. כדי להיכנס לעניינים באיזי, ישנתי לילה ראשון במלון זול בברצלונה אז ביליתי שם קצת בערב. בבוקר למחרת נסעתי 4 שעות לפמפלונה, הלכתי להוסטל שנראה חמוד וידידותי והסתובבתי בעיר. זיהיתי את האנשים שנראו שכבר היו אחרי כמה ימי הליכה וקינאתי קצת, רציתי להיות חלק. קניתי את הצדפה עם הסמל של הקאמינו לתלות על התיק, כדי להיות מזוהה כ "peregrina" - עולה לרגל, ואת ה״דרכון״ של הקאמינו, שם אוספים חתימה בכל מקום שאת ישנה בו. בערב קשקשתי עם אנשים רנדומליים בהוסטל.
קמתי מוקדם בבוקר, ויצאתי לדרך קצת בחושך, ב 7 בבוקר, יחד עם בחורה שהתחילה גם בפמפלונה.עקבנו אחרי החצים הצהובים והצדפה, שמראים את הדרך. אחרי כשעה היא אמרה לי שהיא מעדיפה ללכת לבד קצת. חייכתי ואמרתי לה שאין בעיה, והלכתי לבד איזה שעתיים, ורק הייתי בהלם ממה שעשיתי. בכפר הבא ראיתי 3 אנשים חביבים שישבו להפסקת נשנושים, התיישבתי לידם וחלקתי מהנשנושים שלי, והמשכתי ללכת איתם בכמה ימים הקרובים. בערב גם קבענו לאכול ביחד, אחרי שהגענו למקום הראשון וכל אחד הלך להוסטל שלו, התקלח ועשה כביסה. האמת? בימים הראשונים קיללתי את הבחור ההוא, שכבר הפך לאקס, ואמרתי לו שאני לא מבינה למה הוא שלח אותי רק כדי לקבל אלף שלפוחיות ברגליים ולבכות. הוא אמר שהגוף מתחזק תוך כמה ימים. הוא צדק, המצב הפיזי השתפר פלאים אחרי כמה ימים, ואחרי שבוע וחצי כבר הלכתי 20 ומשהו קילומטר ביום כאילו זה כלום ושום דבר, אחרי שבימים הראשונים הייתי כאובה ומאוכזבת מהגוף שלי שלא עומד בעומס. פגשתי מיליון אנשים, וכל אחד מהם היה וואו. ומי שלא? שלום וביי, ממשיכה לי בדרכי. היו ימים שהלכתי כל היום לבד, והיו ימים שהלכתי עם אנשים שפגשתי בדרך או שפגשתי בהוסטל בערב וקבענו ללכת ביחד למחרת. יצא לי לעזוב לפחות 3 קבוצות ולהתחיל מחדש עם אנשים חדשים, בעיקר בגלל שהייתי צריכה לדלג על חלק באמצע, או כי אנשים שם החליטו לעשות הפסקה באיזו עיר ואני רציתי להמשיך. בחיים לא ישנתי בהוסטל לפני זה, אבל שמעו זו חוויה של החיים. כאילו כן, לא כל הוסטל נקי ותמיד מישהו ינחר בלילה, אבל לאכול ארוחת ערב עם כולם ואז לשתות מלא יין ולצחוק ביחד, אלה חוויות שזוכרים תמיד.
הלכתי כ-650 ק״מ ב-25 ימים. לא עשיתי ימי הפסקה ממש, אבל כן לקחתי אוטובוס ודילגתי על חלק באמצע כי לא היה לי זמן, ואז למעשה עזבתי את כל מי שהכרתי והתחלתי מחדש. כשהגעתי לסנטיאגו, אחרי כל המסע הזה שהרגיש כמו שנה בחיי, לא האמנתי שזה נגמר. הסתכלתי על הכנסייה ובכיתי את חיי, מהתרגשות ומעצב שזה נגמר, ומחר בבוקר אני לא שמה את התיק על הגב והולכת. חברה צחקה עליי כשראתה אותי בוכה ככה מול הכנסייה, ושאלה אם אני הופכת לקתולית עכשיו, ואני צחקתי ואמרתי לה שזה יכול היה להיות גם פסל של צפרדע ועדיין הייתי בוכה ככה. ביומיים שאחרי זה ביליתי בחגיגות עם החבורה האחרונה שלי שאיתה הגעתי לסנטיאגו, שהפכו להיות חברי נפש. ברמה האישית, זו הייתה חוויה מעצימה בטירוף! תחושת המסוגלות מדהימה. את עוברת את כל קשת הרגשות ביום וחצי בערך, כי הנופים מתחלפים לך מול העיניים, והאנשים מתחלפים, וגם את משתנה כל רגע. למדתי שאני חברה ממש טובה לעצמי, וגם אם אני הולכת שעות לבד אז כיף לי עם עצמי. היה יום אחד שהבוקר היה הכי גרוע שהיה לי בכל הקאמינו, והערב היה הערב הטוב ביותר. את מכירה את עצמך בהכי נקי שלך, רק את והתיק והטבע, בלי הטייטלים הרגילים והסטריאוטיפים, בלי הבגדים הרגילים, העבודה, השפה, החברים והמשפחה. וכולם ככה, כמוך מנותקים מהכל, אז החיבור לאחרים מאוד טבעי ופשוט.
בהתחלה כשאמרו לי שהקאמינו ממכר, צחקתי להם בפרצוף ואמרתי להם שאין מצב שאני עושה את זה לעצמי שוב. ושנה אחרי זה מצאתי את עצמי בקאמינו הפורטוגלי, מפורטו למעלה עד סנטיאגו. אגב, אחרי הקאמינו השני, עשיתי מפגש איחוד מטורף במדריד עם החברים מהקאמינו הראשון, שנה קודם.
יש לי עוד מיליון מה להגיד, אבל טיפים פרקטיים:
תשקיעו בנעלי טיולים טובות! את כל השאר אפשר לשאול מחברים.
תביאו אטמי אוזניים ואולי גם כיסוי עיניים ללינה בהוסטלים.
הדבר שהציל את חיי היו רצועות כאלה דביקות של פיזיותרפיה - כל בוקר הדבקתי בכף הרגל, איפה שאני מועדת לשלפוחיות וזה שומר עליהן. גם מדבקות קומפיד עוזרות אם כבר יצאה שלפוחית.
תביאו כובע לשמש ופונצ׳ו לגשם.
תביאו הכי מעט ציוד ובגדים שאפשר, זה כבד והכל מכבסים שם בסוף כל יום. אני הבאתי גם אבקת כביסה בקופסה קטנה. שיהיה לכם מקסימום 9 קילו על הגב, כולל מים.
אגב, יש בדכ שלל מקומות למלא בהם מים בדרך, אז מספיק ליטר-ליטר וחצי ולמלא תוך כדי.
יש אפליקציה שנקראת Buen Camino שגם עוזרת להבין אם אתן על המסלול, גם לתכנן כמה תלכו וגם למצוא לינה.
ממליצה לא לסגור לינה מראש, אני סגרתי כל יום רק את הלינה של מחר כדי לאפשר לעצמי גמישות. ככה אפשר גם לקחת יום מנוחה או יום של הליכה קצרה יותר אם תרצו. אם יש מקומות שבעייתי למצוא בהם לינה, אתם כנראה תשמעו על זה מאנשים סביבכן.
הטיול סה״כ מאוד מאוד זול - הוסטל עולה בין 8 ל-15 יורו ללילה, לפעמים כולל ארוחת ערב מלאה ויין, לפעמים מבקשים עוד כמה יורו על ארוחה. ממליצה לקחת אותה, זה זמן בונדינג מצוין. בדרך מנשנשים דברים בכפרים, וגם שם הכל נורא זול. אפשר בקלות לחיות על 20-30 יורו ליום. כל החודש עלה לי כ-6500 ש״ח, כולל טיסות, נסיעות ובדיקות קורונה שהיו דרושות אז.
תהנו, מקנאת נורא אם עוד לא הייתן
נכתב ע״י טל קנטי
Comments