טיסה לדרום אמריקה

אני לבד על המטוס לארגנטינה. הרגליים שלי מתחילות להתנוון והמחשבות שלי

מפחידות אותי.

אם לא יהיה לי טוב? זאת המחשבה הכי בולטת, אם לא יאהבו אותי... והמחשבה הכי

מפחידה היא מה אם לא אהיה יפה. המחשבות על תכנון הטיול לא היו בארסנל

המחשבות שלי כלל, רק על הפחדים שלי חשבתי. (כמו תמיד)

אחרי 13 שעות טיסה הגעתי לארגנטינה.

ארגנטינה

אני בדירה של רקל, בבואנוס איירס. היא קיבלה אותי ממש יפה, ומדברת איתי בעיקר

בספרדית שאני לא מבינה. מילנסה וקנסדה אלו המילים שכבר למדתי (שניצל ועייפה).

כל יום היא מכינה (העוזרת שלה) שניצל לארוחת הצהריים, ואנחנו שותות יחד קפה

של בוקר.

רקל היא אחות של סבא שלי, ואני מתארחת אצלה בבית. השורשים שלי מצד אבא הם

ארגנטינאים, או בעצם אירופאיים ארגנטינאים. אני בעיקר מציירת עם העפרונות

הצבעוניים שלי, וכל יום אנחנו הולכות יחד למקום אחר בבואנוס. הדבר שהכי שמתי

לב אליו זה הריח, ריח של חזיר (חמון). יש בבואנוס סנדוויצ'ים פופולריים כמעט בכל

חנות" לחם לבן שחתכו לו את הקשה, שמו בפנים גבינה צהובה ורצועות דקות של

חזיר, זה נחשב ממש מעדן, אבל הריח הזה עושה לי בחילה. האלפחורס לעומת זאת

זה באמת משהו טעים בטירוף. הלכנו יחד לחנות של סינים (דבר נפוץ בבואנוס

איירס), ורקל קנתה מארזים שלמים של אלפחור (ככה בספרדית).

חוץ מזה פגשתי כבר את כל המשפחה המורחבת. הילדים הגדולים של רקל, ואת הוגו

בעלה. יש לה בן בשם דייגו, הוא והמשפחה שלו באו לראות אותי. הייתי מוקד עלייה

לרגל. כשהוא ראה אותי הוא אמר "שבלמן". הוא התכוון לזה שהפנים שלי מסגירות

שאני חלק מהמשפחה הזו, זה נאמר בחיבה מאוד גדולה, וישר הבנתי שאני מאוד

אוהבת אותו. אני והוא נראינו באמת דומים, והוא היה הבן המועדף עליי, ופגשתי

אותם הרבה. יש לו שני ילדים, סנטיאגו וטומי, ואשתו חוליה. טומי הוא ילד על הרצף,

בתפקוד דיי נמוך. ראיתי שממש קשה לדייגו להכיל אותו, והוא עושה כל מה שהוא

יכול כדי להיות אבא טוב, וזה ריגש אותי. סנטיאגו הוא ההפך הגמור, ילד שגדל לבד,

קסם של ילד. בזמן שכל המאמצים שלהם נתונים לטומי, סנטיאגו הוא ממש חייכן,

אוהב, עם עיניים מלאכיות ממש.

הלכנו למסעדה ופגשנו שם עוד קרובי משפחה... כבר התעייפתי מלפגוש קרובי

משפחה, בעיקר בגלל שכל תשומת הלב הייתה ממוקדת אליי, ודיברו איתי בעיקר

בספרדית, שלא הבנתי.

היום החלטתי ללכת למספרה. רקל בחרה לי את הספרית שלה, המחיר ששילמתי היה

מצחיק ממש. 40 פזו. היא צבעה לי את השיער לחום, כי רציתי צבע. פחדתי ממש, לא

צבעתי את השיער מאז כיתה י"א. וזה היה לשחור שגם ככה השיער שלי שחור. היא

אמרה שאני יפה (לינדה, קה לינדה) ושהצבע ממש מתאים לי. רקל הייתה מרוצה.

אחר כך חזרנו הביתה, והעוזרת שלה ראתה אותי, ואמרה בהתלהבות שאני ממש

יפה. חיבבתי אותה כבר מקודם, אבל עכשיו אני מחבבת אותה יותר.. כמובן שהיא

הכינה מילנסה, ואחר כך ישבנו לאכול ארוחת צהריים.

מאז הצבע בשיער, התחלתי להרגיש יותר טוב עם עצמי. וקיבלתי הרבה מאוד

מחמאות מאנשים ברחוב, וכמעט כל מוכר דאג לשוחח איתי, לשאול מאיפה אני,

ולהגיד לרקל שאני יפה. קוידדו... היא אמרה לי. (תיזהרי). היינו במדרחוב. כל יום

ראשון יש מרקדו ארטסנל. (שוק עבודות יד) ומלא מוכרים מגיעים ופותחים את

הבאסטה שלהם עם עבודות היד. התלהבתי מאוד מהכול.. בעיקר מהיצירתיות. בסוף

קניתי חולצה לבנה, צמודה עם ציור ישן, נוסטלגי של אליסה בארץ הפלאות, שבו היא

מחזיקה את השיקוי גדילה.

אני אצל רקל כבר שבועיים, והבנתי שאני צריכה לעזוב. דיברתי עם המשפחה שלי

בסקייפ, והחלטתי על היעד שלי. אקוודור. רציתי להתחיל את הטיול באמת, וגם

הרגשתי שהגיע הזמן ללכת. ידעתי שאני רוצה לטוס לאנשהו. אקוודור נראתה לי

המדינה הכי פחות מאיימת.

בעצב אבל בהתרגשות גדולה נפרדתי מרקל. הוגו החליף לי את הפזוס שנשארו לי

לדולרים. "טה קוידס מוצ'ו" היא אמרה לי בשדה התעופה (תשמרי על עצמך). ממש

אהבתי אותה, והזרועות הפתוחות שלה גרמו לי להרגיש ביטחון. עכשיו אני לבד, שוב.

2011, אקוודור... המשך יבוא.

נכתב ע״י גיל שבלמן