טיפים למטיילת הבודדת בהודו

אמל”ק: טיפים למטיילת הבודדת בהודו: ברומא התלבשי כרומאית, לא לפחד, כבדהו וחשדהו, עירנות יתר.

מטיילות יקרות.

לאחרונה ראיתי פוסטים רבים שמספרים על הטרדות מיניות, על פחדים וחששות של בחורות שמטיילות לבד, ואפילו בקשות עזרה בלייב.

כמובן שבהמשך לכל פוסט היו גם תגובות אין ספור, חלקן תומכות, חלקן מבקרות, חלקן מייעצות וחלקן מאוד מבוהלות.

מאחר ואני בחורה צעירה (יחסית, לא בת שש עשרה, אבל יודעת משהו על העולם הזה) שמטיילת בגפה בהודו כבר חמש שנים, אשמח קצת לתרום מנסיוני, קצת לספר ולהרחיב, ולתת טיפים למטיילת הבודדת. מוזמנים לשתף.

*כמובן שאפשר להתווכח על השקפתי, ואתן מוזמנימות לעשות זאת. מסייגת ואומרת שבערים הגדולות מעמד האישה במצב הרבה יותר טוב, אך עדיין לא מזהיר בהשוואה למערב.

*נכתב בלשון נקבה, אך חלק מהטיפים גם מתאימים למין החתיך

מאחר והפוסט ארוך, חילקתי אותו לשני חלקים: חלק תיאורטי שנותן קצת רקע על מעמד האישה בהודו, וחלק פרקטי שכולל טיפים למטיילת הבודדת.

למי שאין כח לקרוא, מוזמן לדלג ישר לחלק המעשי.

חלק תיאורטי

נתחיל מכך שהודו עדיין מדינה דתית, ועל אף תחומים מסויימים בה היא מתקדמת, בנושא מעמד האישה החברה עדיין מאוד מאוד פטריאכלית, וזה בא לידי ביטוי בכל המישורים.

האישה בהודו אינה יישות עצמאית, היא תמיד שייכת למישהו. מרגע שנולדה היא גדלה במשפחתה, והיא מוגנת ועטופה על ידיהם. גם אם נדמה שנשים בהודו עצמאיות ותראו רופאות, מעצבות, אדריכליות, עורכות דין, או לחלופין חקלאיות חזקות שסוחבות 30 קג קש על גבן הצנום, ואפילו פגשתי כרטיסניות הודיות בנסיעות לילה ונהגות ריקשה, אך הן עדיין לא עצמאיות לגמרי. הדבר בא לידי ביטוי בכך שאישה הודית לרוב לא תטייל לבד, גם לא בנסיעות ארוכות, וגם לא בנסיעות קצרות לעיר, וגם לא בהליכה לכפר השכן, וגם לא בהליכה ברחוב לבד בלילה. הדבר נובע מאינספור סיבות: אחת, רצון לשמור על הבנות, על כבודן ועל בתוליהן. רוב המוחלט של הנישואים בהודו נקבעים על ידי המשפחה. גם אם אילו נישואין מתוך אהבה, ולא מתוך שידוך, עדיין ההורים צריכים לאשר את הבחירה של בנותיהם, ואם הם לא מאשרים, הנישואים לא יתקיימו. (כמובן שישנם מקרים בהם הזוג ברח והתחתן על אף כל הקשיים, ממש כמו בסרט בוליוודי). אז לפני הנישואים האישה “שייכת” לבית הוריה וצריכה להקשיב להם, ולאחר נישואיה, ברוב במוחלט של המקרים היא תעבור לבית הבעל, למשפחתו, ושם היא הופכת “שייכת” למשפחת הבעל. לא יכולה לצאת ולבא מתי שבא לה, מחוייבת להקשיב להורי הבעל, לקחת נטל באחזקת הבית. לפעמים אפילו תצטרך אישור ממשפחת הבעל אם היא רוצה לנסוע כמה ימים לבקר את משפחתה. אם כן, אישה הגונה לא תסתובב לבדה, כדי לא להכניס את עצמה לסיטואציות מסויימות, כדי שלא ירכלו עליה שהיא הולכת לבד, וגם כדי שלא יטרידו אותה, כי לפי התפיסה הנ”ל: אם היא הולכת לבד, כנראה היא לא אישה הגונה.

למען האמת האישה נמצאת בעמדה נחותה עוד לפני שנולדה. הסיבה המרכזית לכך שבהודו לא ניתן לדעת את מין היילוד בבדיקת אולטראסאונד לפני הלידה היא שעדיין יש משפחות שיבחרו להפיל את העובר אם הם ידעו שזאת בת ולא בן (ד”א, הפלה לא חוקית, כי עדיין יש איסורים מחמירים על הפלות). זה לא שבנות זאת לא ברכה, אלא מבחינה כלכלית עדיף להביא בנים לעולם- הם היורשים הטבעיים של האדמות החקלאיות, הם נשארים ליד או אם ההורים ויטפלו בהם בזקנתם, ואילו בנות הן השקעה לא משתלמת. (ראוי לציין שכיום החוק מתעדכן בנושא השיוויוניות, ונשים יכולות לרשת אדמות). ההורים מגדלים אותן עד שמגיעות לפרקן, ואז הן עוזבות לחיות עם משפחת הבעל, לא לפני שהוריהן שילמו מוהר מכובד להורי החתן. אם תפגשו בהודו אדם שיעצבן אתכם ותרצו לקלל אותו בלי להיות אלימים, תאחלו לו שיוולדו לו מלא בנות, ושהוא יחתן את כולן בשידוכים טובים.

כמובן שבערים הגדולות תפגשו בנות הודיות מודרניות ומשוחררות ממש כמו במערב, אך בקטע של הנישואין יש עדיין השפעה רבה של ההורים.

הודו עדיין מאוד דתית, אל תטעו בלבוש המערבי או המסורתי והחושפני לעיתים, תחשבו על רבים מהכפריים כדתיים כמו חרדים. באמת, ממש כך. רבים מהם שתפגשו מדליקים קטורות ועורכים פוג’ות ותפילות מידיי יום. לפני אירועים מסויימים הם יערכו פוג’ה גדולה. לפחות אחת לחודש תתקיים בכפר איזושהיא פוג’ה בגלל מועד מסוים בלוח השנה, או בגלל שאחד מבני הכפר החליט לערוך פוג’ה כי הוא רוצה לבקש בקשה מהאלים, או סתם הזדמנות לשחוט עז.. רבים מהם לא יאכול ולא ישתו במקומות מסויימים, כי גם להם יש חוקי כשרות מחמירים. (הקשורים בעיקר למי הכין את האוכל).

עכשיו, אמנם הודו דתית, אך היא דמוקרטית כביכול, ולכן ההגבלה על אפשרות צריכת פורנו באינטרנט היא חלקית ביותר. אחוזי הצפיה בפורנו בהודו הם מהגבוהים בעולם. הרי החשקים עדיין קיימים אבל אסור לממש אותם, כי צריך לשמור על כבוד הבנות. אז מה הגברים המפוצצים מהורמונים עושים? משחררים על ידי צפיה בפורנו, על ידי הליכה לזונות, או על ידי הטרדות של נשים שנראות שאפשר להטריד אותן. חשוב לי לציין כאן, שמערכת הזנות בהודו די “מוסדרת”. כלומר יש קאסטה של זונות, יש כפרים שלמים שילדותיהן מיועדות לזנות, ויש מקומות כמו גואה ומומבאיי שאפשר למצוא שם זונות מרחבי העולם, והמחיר גם בהתאם. לא רק שהמשטרה לא אוכפת מספיק את החוק בנושא זה, אלא אף לעיתים משתמשת בשירותי הזנות, ואף משתפת פעולה עם הסרסורים. (פעמים רבות הסרסורים הם גם סוחרי סמים מפוקפקים שמעבירים חלק מהכנסותיהם לשוטרים המפוקפקים).

כמובן שיש להבחין בין נשות הכפר לנשות העיר. בעיר הנשים במעמד יותר שיוויוני, יותר פתוחות ופעילות מינית, מעיזות גם להתלבש יותר חשוף. אך למרות שהן מרגישות יותר חופשיות, עדיין רבים השופטים אותן לרעה, ועדיין רובן לא ירגישו בטוחות ללכת לבד באמצע הלילה, או לטייל לבד למרחקים ארוכים.

חלק מעשי:

נתמקד כעת במה שרלוונטי לנו: ההטרדות.

נכון שעולים מידיי פעם סיפורים על הטרדות, אך אל תשכחו שמדובר במדינה שמונה כמעט מילארד וחצי תושבים, אז כל הסיפורים שבעולם, תמצאו בהודו. אני לא חושבת שסטטיסטית יש שם יותר הטרדות ממקומות אחרים.

ובנוסף, תיירת יותר קל להטריד כי תיירות יתפסו כיותר פתוחות ומשוחררות מינית, בעיקר לפי מה שהם רואים בסרטים, או לפי הביקורים שלהם בכמה פאבים באירופה/קנדה/ כל מדינה מערבית אחרת שביקרו בה, ויש כאלו שרק מנסים “להתחיל” עם בחורה, ולא מבינים שזה ממש הטרדה. וגם כמובן תיירת היא לבד, והם יפחדו להטריד אישה הודית כפרית, שיש לה גב ומשפחה קרובה.

כמו שאמרתי, הודי שיחליט להטריד תיירת, לרוב הוא ילך על הקורבן הקל, או זה שמשך בדיוק את תשומת ליבו. ומה אנחנו נשים יכולות לעשות בנידון?

א. להתלבש כמו רומאי ברומא. כלומר לראות איך המקומיות מתלבשות, ובכל מקום להתלבש כמוהן מבחינת הצניעות, לאו דווקא הסגנון, פשוט כדי למשוך פחות תשומת לב. זה אומר שבדרום ובגואה זה בסדר להתלבש יותר קצר וחשוף, בצפון ממש לא. רגליים זה דבר שמושך המון תשומת לב, כי הן כמעט ולא חשופות. אז:

מכנסיים ארוכים/חצאית שמכסה את הברכים.

כתפיים ובית שחי חשוף- כמעט לא תראו הודית חושפת כתפיים, והיא תלבש שרוולים שמכסים לפחות את השליש העליון של הזרוע.

בטן חשופה: לרוב אין בעיה עם בטן חשופה, אבל תשימו לב איך הנשים מתלבשות , בטן עליונה חשופה ולא תחתונה. במדינות מסויימות כמו הימאצ’ל זה כמעט ולא נפוץ ברג’סטאן לדוג הרבה יותר.

מפתח החזה: יש מקומות שהנשים לובשות מחשופים עמוקים, אך לרוב הן יהיו צועניות או מבוגרות שלא אכפת להן. הנשים ההודיות לא יחשפו אפילו חלק מהחזה.

בגדים צמודים: לא נפוץ כלל. אמנם הבנות ההודות לובשות טייצים, אך מעליהן תמיד תהיה קורטה ארוכה שתכסה ותטשטש את מבנה האגן. אפילו חולצה בתוך מכנסיים, בצורה שמדגישה את קו המותניים, יכולה להתפרש בצורה לא צנועה.

חוקי הצניעות לרוב תקפים לבחורות צעירות, הנחשבות אובייקט מיני. תתעלמו מכל חוקי הצניעות שאמרתי לכם כשאתם רואים מאמא מבוגרת- היא תיכנס טופלס לגהאט מרכזית בוראנסי. כי היא כבר מבוגרת, ולא שמה ז.

ב. לא לפחד. למה אני מתכוונת? הרי אם הפחד עולה, אז קשה לשלוט בו, אך לזכור שרוב הגברים יחפשו קורבן קל. אם הקורבן מראה סימנים של פחד- הוא קורבן קל. אם הקורבן לא מראה סימנים של פחד, ונראה נחוש, הם יעדיפו לבחור מישהו אחר. אם הקורבן מייד מתנגד/צועק/ עושה מהומה/מרביץ- הם ישחררו וילכו לנסות עם קורבן קל יותר, אם ישאר להם כח אחרי שיקבלו מכות..

אז איך אפשר לא לפחד? קודם כל- שימוש באמצעי זהירות.

יש כאן כאלו שמדגישים לא לקחת נסיעות לבד, לא ללכת לבד ברחוב.. מבינה, מכבדת את הדיעה הזאת, אך הגישה שלי מעט שונה. ההודים הרי יודעים שאני שונה, אמנם אני מתלבשת צנוע, אך אני רוצה להסתובב חופשי, לא כמו ההודיות. אם את מתלבשת צנוע, ולא מראה פחד- הם יכולים להבין מכך שאת מקרה אחר, שונה, לא סתם אישה בודדה ומופקרת מינית, שהם יכולים להטיל עליה פחד.

אז איך לא מפחדים?

קודם כל תזכרו שרוב האנשים הם טובים, ותזכרו שפחד מושך אנשים שמחפשים קורבנות קלים. אני כן מסתובבת לבד, גם בלילה, גם בנסיעות ארוכות, גם ברכבות, בטיסות ובאוטובוסים. לבד לבד לפעמים שבועות שלמים.

בנסיעות סליפרים של רכבות/ אוטובוסים, עדיף לקחת את הדרגש העליון- גם לשמור על התיקים, וגם יותר קשה להגיע אליכן כשאתן למעלה.

אני ממליצה דווקא לקחת מחלקות פשוטות ברכבות- סליפר או איי.סי. 3 . כי שם אין בכלל וילונות למיטות, או שיש וילונות בד שקל להסיט, אך התחושה היא שכל הקרון חשוף למה שקורה, אין שם פרטיות, ובמקרים מסויימים זה דווקא יתרון. לא יטרידו אתכן בקרון עמוס באנשים. במחלקות היותר מתקדמות, גם חלק מהקרונות חצי ריקים, יותר מבודדים, ואנשים לא מתערבים, יותר בשלהם. בקרונות הפשוטים והצפופים מייד יתחילו לדבר אתכן, לשתף אתכן אולי גם בארוחות, ובכלל יתנו לכן תחושה שיגנו עליכן, כי אתן בנות שמטיילות לבד. כבר יצא שהטרידו אותי ברכבת, הזזתי את היד של המטרידן בתקיפות, והוא המשיך, אז צעקתי, ומייד הגיעו מספר גברים שזרקו אותו מהרכבת.

אם אתן משדרות חוזקה, פחות ינסו להטריד אתכן, ואם ינסו- אז מייד תצעקו.

ואם אתן מוקפות באנשים שבאו לעזרתכן כבר, אתן מרגישות בטוחות ואתן רוצות להשפיל את ההודי המטרידן בחזרה- תורידו כפכף אחד, ותכפכפו אותו קצת. זה מאוד משפיל וזה מה שהמקומיות עושות. ( לקחת המלצה זאת בערבון מוגבל )

היה לי אפילו מקרה בוראנסי שהלכתי עם חבר על אחת הגאטות, ואפילו שהלכתי עם בחור גבוה לידי, והייתי לבושה ועטופה בשאלים ומעיל (זה היה חורף), עדיין בחור הודי שלח יד תוך כדי הליכה ונגע לי בחזה. מייד הסתובבתי ורדפתי אחריו, וכמובן גם הבחור שהיה איתי. תפסנו אותו ולא הרבצנו לו, אך נראה לי שאנשי הסירות שראו את המתרחש כבר הרביצו לו.

עוד משהו שמגביר בטחון- בהגיעכן למקום חדש, תעשו קצת שעורי בית. תקראו קצת על המקום, תבינו איפה אתן נמצאות, איפה אתן הולכות לישון, תורידו מפות של האיזור שיתן לכן מושג מסוים. אם הגעתן למקום בלילה ויש כמה שעות עד הזריחה- עדיף להישאר בתחנת אוטובוס/ רכבת ולחכות לבוקר ואז לצאת. כמובן יש מקומות כמו דלהי שערים 24/7, אך יש הרבה כפרים בהודו, שאחרי 10-11 בלילה מאוד שומם, ורק כלבים על ארבע ועל שתיים משוטטים בשעות הללו. ואם אתן הולכות בלילה, תקפידו ללכת ברחובות מוארים, שיש בהם תנועה של אנשים, ולא בסמטאות חשוכות.

יש כאלו שימליצו על נשיאת גז פלפל- אני לא השתמשתי בזה בחיים. אולי אני חיה בסרט, אך נראה לי שמאחר ואני נראית חזקה פיזית- כלומר סוחבת תיק כבד, וגם נראית קצת שרירית, וגם הולכת מהר בבטחון עם גב זקוף- אנשים פחות מטרידים אותי. אם זה ישפר את הרגשתכן, ממליצה באופן כללי לקחת כמה שיעורים בהגנה עצמית, ולחזק את הגוף באופן כללי. אני רואה את ההערכה של ההודים כאשר הם רואים אותי מרימה בקלות מיכל מים של עשרים קג’ או סוחבת 30 קג על הגב. (פעם באיזה כפר בעל ואישה הציעו לי להצטרף כאישה שניה, כי ראו שאני חזקה ומסוגלת להביא הרבה עצים לבעירה..)

ג. כבדהו וחשדהו. המקרים לעיל שהזכרתי מתייחסים רק להטרדות על ידי זרים גמורים, אך יש גם הטרדות לאחר שהתוקף מכיר את הקורבן היכרות של כמה שעות/ימים, וזה יכול להיות יותר מסוכן, כי העירנות קצת יורדת כאשר הופכים למכרים. אז לא להתחבק יותר מידיי עם הודים שלא מכירים אותם כל כך, לא לחלק נשיקות, ולא להעניק חיבוקים ארוכים פרונטלים. ההודים לא עושים זאת אחד עם השני. לחיצת יד, או חיבוק צד, או חיבוק רופף המצמיד רק את הכתפיים. אל תיצרו קרבה מיותרת, אם אתן לא רוצות ליצור אותה.

אם אתן יוצאות עם הודי בקטע רומנטי או ידידותי- הודי שמכבד אתכן בחיים לא יגע בכן במקומות מוצנעים בפומבי, לא ינשק, לא יגפף ולא ילטף בפומבי. תסתכלו על זוגות הודים נשואים. הם לא מראים חיבה בפומבי, זה לא צנוע. הודי שנוגע בכן יותר מידי בפומבי למרות שיש בינכם מערכת יחסים מסויימת- תעירו לו על כך. זה לא נראה טוב כלפי חוץ, זה יוצר לכן שם של מופקרות, וגם אומר שהחבר שאיתכן לא ממש מכבד אתכן, או לא מעריך אתכן, ולכן זה גם פתח.

ד. עירנות יתר. מה אני אגיד לכם, אני עייפה, באמת. בהודו תמיד צריך להיות קצת עירניים יותר מהרגיל. לא לפחד, לא לחשוד בכולם, אך כן להיות עירניים ודרוכים כל הזמן, בעיקר בנסיעות. ראיתי מטייילים רבים שאוהבים להתמסטל לפני נסיעות ארוכות, לקחת כדור שינה, או לאכול איזה בהאנג (במיוחד בנסיעה מוראנסי שם זה נגיש וחוקי). אך אם אתן מטיילות לבד- לא ממליצה להתמסטל בנסיעות, ולהוריד הילוך ולהירדם רק אחרי שערכתן היכרות שטחית עם השכנים שלכן לנסיעה. גם אם אתן עייפות, שווה לפטפט כמה דקות עם השכנים שלכם, ובמקרה הצורך , אם יקרה, רבים הסיכויים שיעזרו לכן אם הם כבר מכירים אתכן.

בנוגע לתלונות רשמיות: זה כל כך ברוקרטי ומסובך, יש את האפשרות כמובן, אך זה יגנוב לכן זמן ארוך מזמן הטיול. אבל אם מישהי רוצה להתלונן- שתבורך. רק תיקחי בחשבון שהמערכת כל כך רקובה, שיתכן ואם תתלונני על אדם מסוים ספציפית, אולי לא תוכלי לחזור יותר לכפר ההוא , כי האדם ישמור לך טינה, ויש לו מלא חברים מקומיים. לרוב אנשים זוכרים את התוקף, לא את הקורבן. ברגע שהקורבן הופך לתוקף- זוהי כניסה למלחמה.

נושא מעמד הנשים בהודו זה נושא שמאוד מטריד אותי, אך אחרי שנים בהודו, הבנתי שיש דברים שמאוד קשה לשנות, ורק לאט לאט אפשר לעשות שינוי (לדוגמא בגואה ששם התיירים ממש שינו את המקום וגם את התפיסה כלפי נשים).

טיול נעים ובטוח.

נכתב ע״י ניצנית סעדון

תמונות צולמו ע״י Seb.Riebolge