לכל אחת יש את התאילנד שלה

4 חודשים אחורה. סביב יום ההולדת ה 53 שלי, באה לי הארה ליסוע לחו"ל לפרק זמן החורג מסופ"ש גג 5 ימים. הרגשתי שאני צריכה אוויר, מרחבים ואיזה שקע להתחבר אליו, זאת אומרת, לעצמי.

מן מיני טיול אחרי צבא, הרבה אחרי הצבא. הילדים כבר בוגרים , המשרד על כל מרכיביו – מפרגן ויודע להתנהל גם אם אינני בנמצא ואני יותר פנויה רגשית לתהליך כזה.

כשאני חושבת על אוויר לנשימה מייד עולה לי הים . רציתי גם מאד – לבד! אז אם כך, גברת נכבדה, רוצה לאתגר את עצמך עוד קצת? אז למה לא לבחור יעד שאף פעם לא היית בו? שהוא לא אירופה, אמריקה.

לא איזו עיר גדולה שהפיתוי להיות עם עצמך – יחמוק. אז בחרתי – תאילנד. מספיק מאתגר ומספיק רחוק וגם מספיק – ים. בדקתי עם מקורות יודעי דבר כמה בטוח לאישה להסתובב בה לבד וקיבלתי תשובות מוחצות שאין בטוח ממנה. בדיעבד, המקורות אכן ידעו דבר. וכך, משהוחלט היעד, וראיתי ששבועיים אפשריים מבחינת כל ה"מסביב", הזמנתי כרטיסי טיסה לאמצע ינואר 2023 .האמת היא בתוכי לא?

האמנתי עד הסוף באפשרות הזו עבורי ולא בכדי קיבלתי "רגלים קרות" והחלטתי לבטל. שוחחתי עם סוכנת הנסיעות וסיכמנו שאשלם דמי ביטול ואם תוך שבועיים אחליט שנוסעת – זה יהווה חלק מהתשלום לכרטיס. אז חוץ מלחלום וגם להתעורר כל כך מהר שזה היה ממש מבאס, עלתה נקודה מהותית יותר, משמעותית יותר ורוחנית יותר: הרי תמיד יהיו אילוצים וכוחות ה"למה לא" תמיד ידם על העליונה. אז נניח שלא עכשיו, מה צריך לקרות כדי שפעם הבאה זה כן יתממש? הבנתי שזה לא קשור לזמן ולא לשום פקטור חיצוני. זה קשור בי בלבד. וכך עם בעיטה קלה של השותפה שלי, הלכתי על זה "בכל הכח" ומשם הכיוון היה אחד: סוואדי קא ו קפונקה )שלום ותודה בתאילנדית( . תאילנד Here i come אספתי חומרים מכל מיני קבוצות פייסבוק, חברים , סגרתי מלונות )לא הסכמתי להשאיר את זה לספונטניות לכשאנחת בתאילנד, ושמחה מאד על ההחלטה( ובתום חודש דצמבר, העמוס עד מאד אצלנו במשרד התפניתי , ממש לראות את החלום בעיני רוחי.

דמיינתי את העבודה הפנימית שלי עם עצמי בחופי הים, תחת עצי הקוקוס, את השלווה האופפת אותי , את ההליכה שלי בחופים, כמו אז, בילדותי, את השקט החיצוני והפנימי, את הרגיעה.

וכך ארזתי תרמיל, טוב בינינו, יותר.. טרולי... ברבים, מחברת מסע מהודרת, ג'ורנלים, דבק, מספרים,

עטים צבעוניים וצבעים כדי שאוכל לתעד את המסע שלי, בעיקר את זה הפנימי.

ושם, בדיוק כפי שראיתי בעיני רוחי ודמיוני, ישבתי מתחת לעצי קוקוס בחופי הים המרהיבים של תאילנד ועבדתי עם עצמי. כתבתי, בכיתי, התרגשתי, הוארתי. אהבתי. נשמתי. גיליתי שפעולה בסיסית ואוטומטית שמקנה לנו חיים – הנשימה - אני מתקשה בה. הלב שלי נפתח, התרחב. התאילנדים אנשים מאד אדיבים ויוצאים מגדרם לשרת את התיירים. רציתי לחבק כל אחד מהם, זה רק לא כל כך מקובל שם, אז חייכתי אליהם המון, שוחחתי איתם , וקדתי את קידת ההודיה בכל הזדמנות. המעטתי בקשר עם העולם החיצון. ממש התקמצנתי בכך. כי הרי מה הטעם ליסוע כל כך רחוק ולהביא את העולם יחד איתי?

לא שיתפתי פוסטים, גם כך אני לא אושיית רשת (לא העליתי סטורי. לא עלה בדעתי להראות שאצלי הקוקוס ירוק יותר).

בקושי שחררתי תמונות ו את החוויות האישיות העמוקות שלי בוודאי ובוודאי לא חלקתי. היו ימים של הצפות רגשיות וקבלת תובנות. והכל היה ממש עמוק, רגיש, כבד ורציתי רק להתפוצץ. כמו שממלאים את הריאות באוויר ומחזיקים ... נו... שחררי, עוד רגע תתפוצצי. וואלה, שמישהו ייקח ממני קצת, קשה הח..הזה. אבל דווקא אז אצרתי הכל בתוכי ולא בא לי moment the share To

זה היה כל כך אישי, כל כך אינטימי וכל כך שלי. וזה מילא אותי. ברוך, בחמלה ואהבה למי שאני ולמי שהייתי. ממליצה בחום ללמוד גם נשימה כזו.

במהלך השבועיים נפגשתי במפגשים שונים ואקראיים גם עם ישראלים שהמשפט הראשון שאמרו לי כשהבינו שאני בסולו: "את מלכה"/"אלופה" – שימו במשבצת מה שמתאים לכם. אז זהו שבחוויה הזו הבנתי שזה ממש נחמד שאומרים לי כאלה אמירות אבל הן לא ריגשו אותי. הן היו חיצוניות ו אינן מגדירות אותי. אני מרגישה את זה בעצמי מעצמי. וזו התפתחות.

מי שכן מאד ריגשו אותי אלו הילדים שלי. אמירות הפרגון שלהם וההסתכלות שלהם עלי כמעוררת

השראה, אמיצה, עוצמתית - מאד משמעותי עבורי כמי שחרטה על דגל האמהות שלה

"Role model" אני

ומה עם הבדידות אתם שואלים? שאלה ראויה

אומר בשקיפות מלאה ובכנות שלא חוויתי אותה. רציתי מעצמי וכמה שיותר. נהניתי יחד איתי, היה לי כיף. קראתי ספרים. הקשבתי למוסיקה.

בדיוק בעודי נמצאת בחוף הים, שותפה שלי שלחה לי את השיר החדש של מיילי סיירוס Flowers שיר שבו היא אעלק מספרת לגבר כמה היא יכולה לעשות בלעדיו, אבל ביני לביניכם – היא שרה אותו, לנו,הנשים. אז גם את כל מה שהיא מספרת שהיא עושה – עשיתי' מצרפת תמונות ככל שניתן(: קניתי לעצמי פרח, כתבתי את שמי על החול, שוחחתי עם עצמי. הו מאמא, כמה שיחות היו לי עם עצמי, החזקתי לעצמי ידיים ו... עשיתי מניקור עם לק שרלילה אדום כמו שאני אוהבת. ואת הרב – עוד לפני ששמעתי את השיר.

הקפדתי בכל יום לעשות משהו פעם ראשונה, משהו חדש וכך מצאתי את עצמי נכנסת לבר, או

הולכת לרקוד במועדון, אוכלת משהו חדש שנראה לי מסקרן, יוצאת לטיול עם אנשים שלא הכרתי. כל יוםהזזתי את הגבינה. ולפעמים החריצים שלה היה ממש גדולים עבורי. אבל ככל שהזזתי אותה יותר –הרגשתי שגדלתי.

לאנשים מהצד היה נראה שאני – בודדה. כי הרי אני לבד. לכו תסבירו להם בעולם המטורף שלנו

ש לבד לא בהכרח = בודד. שלהיות "לא מחובר" לאיזה מכשיר לא אומר בהכרח שאתה מנותק.

זה הכל עניין של החלטה ובחירה. מי שתצא למסע כזה לבד כי "אין לה ברירה" או כי לא היה

באפשרותה לצרף פרטנר/ית – בהחלט תרגיש בודדה ותחוש נזקקות נואשת למישהו שיפיג את

בדידותה. אני החלטתי לצאת לבד כי בחרתי בלבד מתוך מטרות מאד ברורות לי. לא ברחתי

לסלולרי או לרשתות החברתיות. ישבתי במסעדות מבלי להציץ בטלפון אלא פשוט הסתכלתי על אנשים, הסתכלתי איך המקומיים פועלים. הייתי סקרנית. והכי חשוב – מחוברת וקשובה. לא אשקר, היו שעות שלא היה בא לי "לעבוד" עם עצמי. לא רציתי להפגש בקושי. אז שחררתי. וכשזה הגיע – זה הגיע והיה מדויק.

אם נסתכל מספיק עמוק, ולפעמים צריך לגייס פנס, תראו שאתם אף פעם לא לבד. גם אף פעם לא

הייתם. המסכים, הסלו לרי )והם לא אשמים רק נוח לנו להגיד ש כן( הקלו עלינו את המלאכה עם העבודה הכי מורכבת: להיות במפגשי Tete’ a Tete עם עצמנו. ואז אנחנו יושבים עם חברים או משפחה במסעדה ופתאום צפצוף משכים מאלץ אותנו להפסיק שיחה חשובה או אפילו סתמית, ולקרוא איזו הודעה סופר חשובה שהגיעה ממישהו מבחוץ. שהרי אם לא נקדיש רגע לאותו מישהו חיצוני שחלילה יחשוב שאנחנו לא זמינים עבורו או לחילופין, איך נוכיח ליקום שאנחנו חשובים ומשמעותיים? והרי בכלל שכחנו שמישהו יושב פיזית איתנו כרגע...ממתין שנתפנה אליו...או לחילופי חילופין, גם הוא מפיץ את חשיבותו ביקום וכך אנחנו לא עם עצמנו ולא עם אחרים. זו בדידות בעיניי. אנחנו עסוקים בלייצר גלים חיצוניים במקום לייצר אדוות פנימיות, אמיתיות ואותנטיות עם מי שבחרנו לשהות במחיצתו או עמוק מכך , ממי שנגזר עלינו לחיות את כל חיינו – עצמנו.

אז איך בכל זאת חוזרים למציאות? אז זה העניין. מסע כזה אינו אמור להיות משהו רגעי ולא קשור

למיקום שנעצנו ע"פ כדור הארץ. כל אחד יכול למצוא את התאילנד שלו.

לסיכום: עבורי זו היתה נסיעה מכוננת. נסיעה שלא עשיתי כמותה בעבר והיו לה הגדרות שהגדרתי אותן מראש ואני יכולה לומר שמימשתי אותן. אני, באופן אישי, לא הייתי יכולה לממש אותן אילולא נסעתי לבד. שלא אובן לא נכון. אני מאד בעד "ביחד" אבל לפעמים, לא כדאי לפסול את ה"לבד" .

אני יודעת היום שלהיות בזוגיות לא מגדיר את השלמות שלי. אני מאד רוצה "ביחד" אך מאמינה

שכאשאר אגיע ל "ביחד" מתוך מקום שלם יותר, מחובר יותר, ברור יותר לעצמי, פחות נזקק אלא יותר רוצה, אולי אלך פחות לאיבוד. ימים יגידו......

נכתב ע״ דפנה מזור