לאחר משבר אישי חמור, כשכל החיים התהפכו עליי והבנתי ששמתי את עצמי בצד יותר מדי זמן, החלטתי לברח.
בחיים לא טסתי לבד לפני, אבל ידעתי שאני לא מחכה לאף אחד יותר. לעולם. ידעתי שיש לי חלום ואני מגשימה אותו ברגע זה - קוסטה ריקה.
לא היה לי מושג ממה מתחילים.
לא היה לי מושג מה עושים.
לא היה לי מושג מאיפה הגיע לי הרעיון הזה.
ועם זאת זה פשוט הרגיש נכון. אז סגרתי כרטיס (עם אופציה לביטול כמובן כי הרי ברור שאני אבטל, אין סיכוי שאני עולה על המטוס הזה) והתחלתי לחלום... לתכנן...
ככל שעבר יותר זמן הפחד והחרטות התעצמו. מה את עושה? ומה אם יקרה לך משהו? את בסווף העולם, אין לך שם אף אחד. את תצטערי על זה. זאת טעות את לא מוכנה לזה.
טוב לא נורא אפשר לבטל בכל רגע, מה את דואגת, לא סיפרת לאף אחד, אף אחד לא ידע.
יומיים לפני הטיסה. זהו. צריך להחליט. למה את לא מבטלת?
לילה לפני הטיסה. זהו הפסדת את הכסף של הכרטיס, אבל את יכולה לוותר.
נתב"ג. מה את עושה פה את עוד יכולה לחזור חזרה.
טיסה לפרנקפורט. הכל בסדר זה רק גרמניה, תטיילי שם כמה ימים (מינוס 5 מעלות, עם מזוודת בגדי הים שלך) ותחזרי.
טיסה לקוסטה ריקה. אין לי מושג איך יוצאים מזה עכשיו... הלך עלייך. אין דרך חזרה.
הטיסה נוחתת בקוסטה ריקה. אני רואה את האוקיינוס מהמטוס. אני עולה על המונית להוסטל. מסתכלת מהחלון, לחושך, אחרי 18 שעות טיסה וקנקשנים, עייפה אבל עם חיוך על הפנים.
אני לא מאמינה. עשיתי את זה. זה הדבר הנכון. זה החלום שלך.
סוף סוף התחלתי את החיים שלי.
נכתב וצולם ע״י טלי קרמר
Comments