על אינטמיות עם זרים וחוסר יעילות

חלק 1

על אינטמיות עם זרים - מלא יש רק בירח ופלונטר פנים

שרונה ואני קמנו איזה בוקר (אם לדייק אני קמתי, חמש שעות אחכ שרונה קמה), ולקחנו אוטובוס לרטנאפארק להסתובב קצת לראות את העיר העמוסה יותר.

פעם ראשונה שאני לוקחת מהמקום הספציפי הזה אוטובוס, ופעם ראשונה ששרונה לוקחת אוטובוס בנפאל כבר זה ארבע עשרה שנים.

ככה שהציפייה גבוהה, הדרך לא אמורה להיות ארוכה ושתינו עם סימני שאלה.

היה קל למצוא את המקום שממנו יוצא המיניבוס לתחנת אוטובוסים מרכזית בקטמנדו.

שמחות ישבנו לנו, שרונה על ספסל צידי ואני על רבע ספסל מאולתר שהולך לגב הנהג נגד כיוון הנסיעה. וואלה מה אכפת לי, יש מקום, אנשים חייכנים ואווירה טובה.

רק שכחתי פרט קטן, לא יוצאים עד שהאוטובס מלא.

תכלס? האוטובוס היה מלא עוד לפני שאנחנו נכנסנו אבל אני כבר מרגישה ותיקה בנפאל, יודעת את החוקים.

השיעור הראשון שלמדתי שעה בדיוק אחרי הנחיתה הוא 'מלא יש רק בירח, וגם זה באזור השתיים עשרה פעמים בשנה'. ככה שלא הופתעתי כשעוד שלושה חבר'ה עלו, אחד התיישב, שניים עמדו יחד עם מגייס האוטובוס/גובה הכספים ורק אז, יצאנו.

מאז הכל מטושטש לי ומעורבב.

כל שתי דק' נסיעה, אנחנו נעצרים, עולים עוד ארבעה אנשים לפחות , יורד אחד. יחס ממש ממש שגוי, ואני לא גאונה גדולה במתמטיקה.

ספרתי בשלב מסוים 28 איש (מיניבוס של 17 ככה) ולא ראיתי את כולם בכלל, אנשים מכוֹפפים חצי גב כי הם עומדים ואין מקום, אנשים מכוּפפים שלוש פעמים כי הם עם רגל אחת באוויר נאחזים במרפק של מישהו שהתמזל מזלו לתפוס פיסת רכב ביד לשיווי משקל.

אין מקום להזיז אישון, ריחות חריפים של בתי שחי, במפרים מהכביש לא כביש, אין אוויר כי החלון חסום ע"י גוש אדם בנוי משבע אמות שלושה ראשים וטוסיק וחצי...

הנה אני, מחפשת נתיב חמצן ואין לי לאן להזיז את הצוואר, אפילו לא במטרה שיעבור ויגיע לריאות, אם הן עדיין שם בכלל, אני כבר לא יודעת.

הנה מולי, ממונה גביית הכספים של האוטובוס, הלא הוא בחור בין 19-26, בלי לאן להזיז את הראש, אפילו אם היה רוצה לספור את הכספים או רק לראות שהם אצלו.

אין לו מנוס ואין לי מנוס

מדי פעם אני מנסה לעשות תנועות ידיים של ״לך אחורה״, אל תעלה עוד אנשים ותן קצת ספייס אתה מגזים, אבל לא יוצא דבר מהעיניין, הרי מי אני לשנות סדרי עולם של מיניבוס נפאלי?

ככה אנחנו נוסעים, פנים מול פנים

אני מרגישה את הנשימה שלו על הלחי שלי,

הוא מרגיש את העיניים שלי נעוצות על האף שלו (ממש פיזית מרגיש, בצורה הכי עין על אף שיש)

מנסה בכוח לא ליצור קשר עין

ולמרות זאת, מתחלפים ביננו מבטים מביכים

תשמעו, אינטמיות כזאת לא ידעתי בחיים

לא ידעתי שאפשר בכלל

לא ידעתי שאני יכולה בכלל

ככה עוברת הנסיעה יורדים - עולים נוסעים, והוא ואני חוזרים לאותו מקום מוכר של פלונטר פנים

בערך חצי שעה אחרי הנצח, אנחנו יורדות ביעד.

הוא פונה לשרונה ואומר לה בנפאלית 'שמעי, היא לא הפסיקה להסתכל עליי כל הנסיעה...'

חלק 2

חוסר יעילות של בטלן אינסומני

מה אני אגיד לכם,

זה הכל תקופות אבל מרגיש לי שזה גם חלק מהטיול, העוקבים ההדוקים מבינכם (אמא), בטח שמתם לב שאני כנה לגמרי פה בפינגווין .. למשל קלקולי קיבה ורגשות של בטן...

אני ישנה על הפנים, מנסה להחליט לאן הלאה ומרגישה קצת מבולבלת ומשועממת אולי בגלל זה.

ממש רוצה לעשות משהו.

רוצה ללכת לטייל לחוות לראות לטפס לקפוץ לצאת לרקוד

ממש ממש רוצה.

ומשום מה, כל מה שאני מצליחה לעשות בתקופה האחרונה, זה להיות בטלפון.

כן אני יודעת שאני בת 21 והעולם פתוח בידיים שלי, מחכה שאני אגלה בו כל ימה ויבשת, שאני אהפוך אותו לסיפור שלי, או למטוס נייר, או ברבור אוריגמי, או כל דבר, רק משהו בחייאת משהו..

ובכל זאת, אני קמה לי בבוקר (5:30 מאז המנזר, תודה) ולא מצליחה לקום מהמיטה.

ואם קמתי מהמיטה זה כי עברתי למטבח,

ואז, אני לא מצליחה לקום מהמטבח.

אם כבר קמתי מהמטבח, זה כי עברתי לספה, לנסות לשנוץ.

דווקא משם, קל לי מאוד לקום,

לרוב, זה בחזרה למטבח.

לא יודעת, לא מצליחה לתכנן ולא מצליחה לעזוב את הטלפון. לא תגידו אייפון, אז מילא. פאקינג ויוו. הזמן שלי הולך על וויו.

מנסה לקרוא וזה לא ככ עובד

מנסה להתאמן וזה לא ככ עובד

או לבשל וזה לא עובד..

מצאתי את עצמי הולכת שעות מתחת לחוט כביסה מתלהבת מהזווית המגניבה שגיליתי, כשכל פעם שאני עוברת מתחת לאטב, זאת אטרקציה ואני מתרגשת

בסוף אפיתי עוגת בננה וזה קצת עבד.

נכתב ע״י יובל קבלר